יום ראשון, 19 בפברואר 2012

תהיתם מהי אגודת הידידים של החאן? מאת יו"ר אגודת הידידים

אודה ולא אבוש: אני משוחד! בעיני, אין תיאטרון איכותי, חדשני, תרבותי, עכשווי ומרתק יותר מתיאטרון "החאן" הירושלמי. אין כאן מקום לוויכוח אקדמי. אצלי, זה עניין של אהבה. ליתר דיוק: אהבת נעורים, שאינה נסדקת, אלא מתגברת והולכת לאורך שנים רבות, ונושאת אתה ניחוחות, קולות, חוויות קטנות וגדולות, צבעים וזיכרונות.

בהצגה הראשונה של תיאטרון "החאן" צפיתי לפני קצת למעלה מארבעה עשורים, סמוך לתחילת פעילותה של קבוצת התיאטרון החלוצית, במבנה האבן הישן מימי הטורקים, שהפך בכוח חזונו של ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, לאכסניית תרבות. אני, כאיש צעיר, בשנות העשרים לחיי, יזמתי, הקמתי וניהלתי (עם שותף) את "מועדון החאן" הירושלמי, שאליו התנקזו ראשי העיר והמדינה עם אורחיהם מחו"ל.

באולם שלידנו ובחצר המחברת בינינו, התנהלו חיים מקבילים: קבוצה של אנשי תיאטרון צעירים ונלהבים יצרה יש מאין, והקימה את מה שהפך ברבות הימים ל"תיאטרון החאן". ראינו אותם בחזרות, היינו בצופים הראשונים של ההצגות, חווינו אתם קשיים והצלחות.

הלכנו לצדם צעד צעד.

ב-1981 פרשתי מניהול המועדון, אך אהבתי והקשר שלי ל"חאן" נשארו איתנים. אשתי ואני המשכנו לצפות בעשרות ההצגות, שהועלו על בימתו, ראינו שחקנים הולכים ואחרים באים, במאים עוזבים ואחרים מגיעים, עיבודים להצגות קלאסיות ומחזות אקטואליים, שלא תמיד הסכמתי עם מסריהם, אך אלה לא גרעו כהוא-זה מאהבתי היציבה למקום, לאנשיו, לרוח המיוחדת השוררת בו, לרובד התרבותי שהוא מעניק לירושלים.

בשנים האחרונות, התברכנו עם כניסתו של מיקי גורביץ לכהונת המנהל האמנותי. צורת העבודה הייחודית לו, האיכויות הבימתיות והתכנים שהביא עמו גרמו לתיאטרון "החאן" לקפיצת דרך משמעותית, ולהפיכתו לאושיה מוכרת ומוערכת בעולם התיאטרון הישראלי כולו (ובהזדמנות זו – אנחנו מברכים את מיקי, עם קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים).

לפני כעשר שנים, הוצע לי להצטרף לאגודת הידידים ולוועד המנהל של התיאטרון, ונעניתי בשמחה. משנבחרתי כיו"ר אגודת הידידים, ראיתי בכך סגירת מעגל. בהזדמנות זו גם נזכרתי באימרתו של הנשיא ג'ון פ. קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה להעניק לך – שאל מה אתה יכול לתת למדינה!". ובפראפראזה על המשפט האלמותי הזה הרגשתי, שאחרי שנים של הנאה מהצגות תיאטרון "החאן", אשמח גם לעשות למענו. ובעצם – למעננו, שוחרי התרבות בעיר.

כשאני מנסה לגייס חברים לאגודת הידידים, אני נשאל לא פעם, מה היא האגודה ולמה כדאי להצטרף אליה. ובכן, בשורה אחת: אגודת הידידים של תיאטרון "החאן" הירושלמי מחברת אוהבי תיאטרון ככלל, עם אנשים שחשובה להם היצירה הירושלמית בפרט.

השוחרים, העמיתים והידידים באגודה מוזמנים לכל הצגות הבכורה של תיאטרון "החאן", שהפכו זה מכבר לאירוע חברתי, בו פוגשים "כולם את כולם." (בהצגת הבכורה של "חוקר פרטי", כמו גם של "גן הדובדבנים", נכח גם הנשיא, שמעון פרס).

ולא מדובר בהצגות בלבד. אגודת הידידים (שהחברות בה כרוכה בתרומה שנתית לתיאטרון) יוזמת פעילות מבורכת: אירועי יום שישי, המתקיימים דרך כלל לקראת בכורות. בפגישות הללו (הנרקמות ומופקות בידיה האמונות של פולי ברינר, יד-ימינו של המנהל האמנותי), משתתפים המנהל האמנותי, הבמאי, השחקנים ואחרים מבין הנוטלים יד במלאכה. אלה חושפים בפני הצופים סיפורים מאחורי הקלעים ואת הדרך שהובילה להצגה כמות שהיא עולה על הבמה. לכל הדיעות - חווייה תרבותית מעשירה ומהנה, "בונוס" ראוי לחברים באגודת הידידים והזדמנות להיכרות עם התיאטרון לאורחים, שאולי יצטרפו בהמשך.

וזו מטרתנו: להרחיב את מעגל החברים באגודת הידידים, לצרף אליה חברים נוספים, הן מירושלים והן מי שאינם ירושלמים, אך רוצים להתבשם ביצירה המיוחדת במינה שנעשית כאן, בבניין הזה, שהוא מרכז עשייה תרבותית מיוחדת ומופלאה, שכל מכיריה מוקירים אותה.

אילן רומן, יו"ר אגודת הידידים


שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום שלישי, 3 בינואר 2012

"הזהו אדם?" מחשבות - מאת מור פרנק

אנחנו עומדים באולם הקטן של תיאטרון החאן.
ניר, השחקן, עומד על הבמה, וקורא בקול את העיבוד הראשוני שכתבתי על פי ספרו של פרימו לוי - "הזהו אדם?".
"זה יותר מידי" אני אומרת לו "אולי תשב?".
הוא מתיישב בכסא על הבמה, וקורא. "לא, זה עדיין יותר מידי, אולי תרד מהבמה בכלל?".
הוא יורד וממשיך לקרוא. כן, זהו, עכשיו אני יכולה לשמוע מה הוא אומר, עכשיו אני יכולה להקשיב, לדמיין, להאמין, לא להאמין - עכשיו יש מקום לסיפורו של פרימו לוי - אצלי במוח, בבטן, במקום על הבמה.
זה היה רגע של תובנה: אנחנו לא יכולים להציג את פרימו לוי על הבמה. קשה עד בלתי אפשרי: איך אפשר להציג את הדבר הבלתי נתפש הזה, ששמו שואה?
והרי את המילים עצמן קשה לפעמים להגיד. והתובנה הזו נוצר הפארדוקס שמניע את ההצגה: איך להציג את מה שאי אפשר להציג? איך לספר את מה שאי אפשר לשמוע? איך להפיח חיים וגוף במה שלא נותר בו חיים וגוף?

מור פרנק - עיבוד ובימוי המחזה "הזהו אדם?"

שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

הרהורים על מולי סוויני - אורית גל

יש הנוהגים לגשת אלי אחרי הצגה ולשאול בבדיחות הדעת: "אז עכשיו את רואה אותי?!" ואני תמיד תוהה מדוע. אולי מפני שאני, בשונה ממה שנדמה להם ומה שידוע להם על דמותה של מולי סוויני, אינני משחקת "עיוורת". ואיך אוכל?!

בפתח המחזה כתב המחזאי כי דמותה של מולי תשוחק "ללא מקל הליכה, ללא משקפיים כהים.." וכיו"ב. אולי כדי לכוון את ה"מוליות" לעתיד לחפש מהו העיוורון בו עוסק המחזה ומהו עיוורון בכלל ואיך אנו הרואים נוטים להבינו, אם בכלל.

העיוורון במחזה איננו כי אם העיוורון של כולנו, החולי החברתי שלנו: חוסר היכולת להתבונן זה בזה, לראות זה את זה בשל היותנו שקועים ומשוקעים בעצמנו ובצורך שלנו לשנות את העולם, לכבוש, להצטיין. מולי סוויני העיוורת איננה ייצוג העיוורון במחזה כי אם הראייה שכן היא היחידה ש"רואה" מי נמצא מולה, שמקשיבה לסביבתה, שנמצאת בזמן הווה ולא אחוזה כל העת בריצה לקראת היעד הבא.

הסיפור של מולי נחשף דרך זיכרונה: ילדותה בצל אביה, נישואיה לפרנק, ההיכרות עם ד"ר רייס וכדומה. בניגוד לד"ר רייס ופרנק אשר מספרים את סיפורם מנקודת זמן מסוימת לאחר האירועים, מולי נמצאת במרחב אחר. בספירה אחרת.

הזיכרון, כמו כמוסת זמן, חסרת זמן. דרכו גיליתי את מולי, את מולי שאני. הסיפור של מולי, שלי, הוא סיפור של זיכרונות הצצים ועולים ונשלפים החוצה על ידי המילים, על ידי הרצון לשתף, שלא להישאר לבד.

אינני עיוורת, אני נזכרת: נמצאת בזמן ששמו "זיכרון". אני מתבוננת בזיכרונות, מריחה, שומעת, נוגעת. ההיזכרות דורשת ריכוז מיוחד וקשב מיוחד להלך המחשבה הפנימי, לרגש. והסיפור נטווה לאיטו, כאילו מעצמו. אבל אינני מנותקת. בזמן הזיכרון המסופר אני קשובה לכל התרחשות, לנשימות שבחוץ - האם יצליחו לראות אותי מבעד לזיכרונות, לתמונות, לאירועים. או בניסוחה של מולי כשהיא מתפרצת בריקוד סוער ב "מסיבה" שלקראת הניתוח: "עכשיו תראו אותי. רק תראו אותי!" האם אכן רואים אותי?!

אורית גל, שחקנית
מגלמת את דמותה של מולי בהצגה "מולי סוויני" בתיאטרון החאן

שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

האלוהות הדתית והחילונית - רוני ניניו

לא מזמן הסב את תשומת לבי אחד מחברי לעובדה שלא מעט מעבודותי, גם בטלוויזיה, עוסקות במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה מרחק שנות אור.
הסידרה "מרחק נגיעה" שביימתי, הציגה את הפער בין חילונים לדתיים והתמקדה בסיפור אהבה בלתי אפשרי בין בחורה חרדית לבחור רוסי עולה חדש. ומה כל כך ריתק אותי במחזה של בר יוסף? אותו דיוק מזוכך, יהלומי וחד עד כדי כאב של הפער הבלתי נתפס בין חילוניות לדתיות. כאן אין אהבה מאחדת של הגיבורים; כאן יש מאבק על החיים ועל המוות. יוסי בר יוסף הצליח במילים מאד מדויקות, להביא לידי ביטוי מילולי ודרמטי את האלוהות הדתית והאלוהות החילונית. הדיוק הגדול כל- כך, המילים הכל כך פוגעות ופוצעות שטפו אותי ואהבו אותי ולא הותירו בי ברירה אלא לחפור יותר ויותר בנפשותיהם המיוסרות של שני גיבורי הטרגדיה הירושלמית הזו.

ראש העיר: זו מצבת זיכרון המוקמת על ידי העירייה, עירייה נבחרת, בשביל העיר, והעיר אינה דתית. המצבה תעמוד בכיכר, העיר כולה תודיע בה שהיא תזכור אותם. התושבים, הם יאמרו במפורש "נזכור". אנחנו כולנו. את כולם.
ירדן: התושבים. אנחנו. הלוא הם שם ואנחנו כאן עדיין, איך נוכל? אנחנו נוכל לזכור? אנחנו? הלוא זו כתובת של גאווה.

הנה לפניכם עמדות שני הצדדים. שתי העמדות האידאיות. אני כבמאי מחפש את הנשמה, את הנפש, אותה אוכל לפסל לכדי אנשים חיים, נושמים, כועסים, בוכים... ובר יוסף מקרב אותי לדמויות עם התפתחות המחזה:

ירדן: זו נחמה אחרונה שלי. בני. אני אבוא לשם כל יום, ואם ייכתב "נזכור", לא אוכל לבוא. אות הקוממיות שקיבלתי בשם בני, אני שומר אותו בתיק הטלית והתפילין שלי, יהיה עלי להחזירו. הוא נהרג בתוך החומות, הוא התנדב שמה, לא הספיקו לקבור אותם וטמנו בפינה של חצר "בתי מחסה".

עומד ראש העיר ושומע את הדברים המצמררים הללו. הוא מתמלא חמלה, רוצה לעזור. הוא גם חולה ומרגיש שהמחלה אוכלת אותו מבפנים.
ראש העיר: אדם נעשה חולה פתאום הוא חושב מחשבות שלא חשב קודם, הוא נוטה להתרכך, לפחד, להתגעגע, והוא כמעט אומר לעצמו: שיהיה אלוהים, אולי בכל זאת. למה לא? מי יודע? יהיה הרבה יותר נעים. וזו גם מסורת לחזור אל בית אבא ואמא... שקר! אני לא מאמין בו. כמה שלא אדפוק ראשי בקיר, כמה שלא אתפתל ואפאר - אני לא מאמין.

כל החיפוש ועבודת החזרות היו למצוא את ההזדהות שלי עם ירדן בנוסף להזדהות עם ראש העיר. לא רציתי לנקוט עמדה. המחזה נוקט אותה בצורה חדה, ברורה וחילונית ועמדה זו היא ההזדהות האישי שלי כישראלי. היה עלי לחפש את נקודות הזכות דווקא אצל ירדן הדתי. שהרי אם נפשו תיגע בי, לרגעים יהיה לי ולקהל קשה לעמוד ולהעקש על הצד השני המובן מאליו. כך גם לגבי הקהל הדתי שיבוא להצגה. ככל שיזדהה עם מצוקתו של ראש העיר כך יהיה קשה לו בעמדתו שלו. והנה לפניכם ליבת הקונפליקט הדרמטי במחזה ישראלי, יהודי, מקומי, ירושלמי, שהוא בעצם מחזה על דת, חילוניות ואמונה בכל מקום על פני כדור הארץ.
כדברי ירדן, פקיד ממחלקת החשבונות של אגף האפסנאות בעירייה: "ירושלים אין לה סוף!"

רוני ניניו, במאי

שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

מנוי סטודנט מוזל בחאן!


מתגעגעים למעט זמן איכות? צריכים הפסקה מהלימודים? זוהי ההטבה בשבילכם- מהרו להירשם!

תיאטרון החאן במבצע בלעדי לסטודנטים - 4 הצגות ב-99 שקלים בלבד!





שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

עונת 2012 - יש למה לצפות !

תיאטרון החאן הציג החודש במסיבת עיתונאים מיוחדת את הרפרטואר שלו לשנה הקרובה.
הנה הצצה למה שצפוי לנו בשנה הקרובה- תיאטרון החאן יזכה לחיזוק בדמות מספר שחקנים שישחקו בשורותיו ויצטרפו ללהקה הקבועה, ביניהם - ג'יטה מונטה שביימה בשנתיים האחרונות שתי הצגות במסגרת החאן, השחקנית הוותיקה רבקה גור, ושני שחקנים שהצטרפו לחאן בימים אלה: תמר אלקן ואיתי זבולון.

הצגות החדשות שצפויות לעלות השנה-
הנון של ראש עיריית ירושלים
מחזה מקורי שכתב יוסף בר יוסף בראשית שנות השבעים ומוצג לראשונה. המחזה מתרחש בירושלים שלפני מלחמת ששת הימים. אב שכול, אדם דתי, נאבק בראש העיר החילוני של ירושלים על נוסח הכתובת שתיחקק על מצבת הזיכרון לחללי מלחמת השחרור: "יזכור" או "נזכור". עימות זה נוגע בשורשי ההוויה הישראלית מראשיתה והוא אקטואלי ואף מתחזק בימים אלה. את המחזה ביים רוני ניניו, ומשתתפים בו: אריה צ'רנר, יוסי עיני ויונתן מילר. המחזה עלה בסוף חודש ספטמבר 2011.

חוקר פרטי
אישה מגיעה לחוקר פרטי ומבקשת ממנו למצוא את בעלה שנעדר מביתו זה חמישה ימים. די מהר מגלה החוקר, כי האישה הסתירה ממנו פרטים הדרושים לו, כדי להשלים את חקירתו. למען האמת הוא מגלה, כי הוא עצמו מסתיר פרטים הקשורים לחקירה. על כל פנים הקשר בין האנשים שהוא פוגש ורצף האירועים שהוא חושף, מוזר מכדי להיות מקרי. כמו שהוא אומר: "זה לא צירוף מקרים גברת ויצמן היקרה, זהו הערפל שאופף את התודעה הקטנה והמוגבלת שלנו. כשהתעלומה הזאת תיפתר, יתפזר הערפל".

במשך חודש מאי האחרון, למדו שחקני החאן את "המשתה" של אפלטון, מתוך רצון לעבד את הדיאלוג ואת רעיונותיו למחזה. אלא שהיצירה, יש לה, כנראה, חיים משלה, והמסע הרחיק מאד מנמל המוצא, לא פחות מן החקירה אותה מנהל גיבור המחזה.
היצירה נוצרה בדרך העבודה המיוחדת לתיאטרון החאן ולמנהלו האמנותי, במהלך חודשי החזרות. כך נוצרו בעבר הצגות כמו: "אהובת הדרקון", "אושר", "חיל פרשים אנו", "מילה של אהבה" ו"צל חולף".

משתתפים: ניר רון, כרמית קפלן-מסילתי, עירית פשטן, אריאל וולף, תמר אלקן, יואב היימן, אורית גל, יהויכין פרידלנדר, ארז שפריר ואיתמר גרייסלאמר. ההצגה תעלה באמצע חודש דצמבר 2011.

משחק האהבה והמזל
קומדיה של טעויות שביים המחזאי בן המאה ה-17, מאריבו. המחזה מספר את סיפורה של סילביה, שאביה מחליט להשיאה לבנו של חברו. סילביה בעצה אחת עם המשרתת שלה להחליף את זהותן על מנת לעמוד על טיבו של בן זוגה לעתיד. בלי שתדע על כך, מחליט גם החתן המיועד להחליף את זהותו עם משרתו. את המחזה תביים ג'יטה מונטה, ומשחקים בו תמר אלקן, יואב היימן, אריאל וולף, נילי רוגל, ניר רון וארז שפריר. המחזה יעלה על בימת התיאטרון בחודש מרץ 2012.

ירושלים החדשה
דרמת בית-משפט תיאולוגית-פילוסופית שכתב דייוויד אייבס, המציגה את העימות בין הפילוסוף ברוך שפינוזה הנאשם בכפירה, לבין פרנסי אמסטרדם ורבה הראשי, שאול מורטרה, שהסתיים בהחרמתו הגורפת של שפינוזה. את המחזה יביים סיני פתר. משתתפים: אורית גל, כרמית מסילתי-קפלן, יוסי עיני, אבי פניני, ויטלי פרידלנד, אריה צ'רנר, איתי זבולון. המחזה יעלה על בימת החאן בחודש מאי 2012


אין ספק שהולכת להיות עונה מעניינת !
שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

תמונות מהחזרות - "הנון של ראש העיר ירושלים"

המחזה "הנון של ראש העיר ירושלים" עתיד לעלות באמצע חודש ספטמבר.
המחזה עוסק באב שכול שמנסה להתמודד עם בירוקרטיה שבאה לידי ביטוי בדמות הכתוב על המצבה.

"גבר בגיל העמידה ממתין במשרדו לבשורה מרופא. לפתע נכנס למשרד אורח לא קרוי ומלמל סליחה על שהתפרץ בלי הזמנה. בעל המשרד עומד לקרוא לאבטחה ולסלק את המטרד, אך משהו בהלך רוחו המתחבט של האורח מסקרן אותו והוא מאפשר לו להסביר את ההתפרצות. המשרד הוא משרדו של ראש העיר ירושלים, האורח, מר ירדן, הוא אב דתי ששכל את בנו במלחמת השחרור, ועתה משעומדת העירייה להקים אנדרטה לזכר הנופלים נודע לו כי על המצבה ייכתב "נזכור" במקום "יזכור".


שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!