יום שלישי, 3 בינואר 2012

"הזהו אדם?" מחשבות - מאת מור פרנק

אנחנו עומדים באולם הקטן של תיאטרון החאן.
ניר, השחקן, עומד על הבמה, וקורא בקול את העיבוד הראשוני שכתבתי על פי ספרו של פרימו לוי - "הזהו אדם?".
"זה יותר מידי" אני אומרת לו "אולי תשב?".
הוא מתיישב בכסא על הבמה, וקורא. "לא, זה עדיין יותר מידי, אולי תרד מהבמה בכלל?".
הוא יורד וממשיך לקרוא. כן, זהו, עכשיו אני יכולה לשמוע מה הוא אומר, עכשיו אני יכולה להקשיב, לדמיין, להאמין, לא להאמין - עכשיו יש מקום לסיפורו של פרימו לוי - אצלי במוח, בבטן, במקום על הבמה.
זה היה רגע של תובנה: אנחנו לא יכולים להציג את פרימו לוי על הבמה. קשה עד בלתי אפשרי: איך אפשר להציג את הדבר הבלתי נתפש הזה, ששמו שואה?
והרי את המילים עצמן קשה לפעמים להגיד. והתובנה הזו נוצר הפארדוקס שמניע את ההצגה: איך להציג את מה שאי אפשר להציג? איך לספר את מה שאי אפשר לשמוע? איך להפיח חיים וגוף במה שלא נותר בו חיים וגוף?

מור פרנק - עיבוד ובימוי המחזה "הזהו אדם?"

שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

הרהורים על מולי סוויני - אורית גל

יש הנוהגים לגשת אלי אחרי הצגה ולשאול בבדיחות הדעת: "אז עכשיו את רואה אותי?!" ואני תמיד תוהה מדוע. אולי מפני שאני, בשונה ממה שנדמה להם ומה שידוע להם על דמותה של מולי סוויני, אינני משחקת "עיוורת". ואיך אוכל?!

בפתח המחזה כתב המחזאי כי דמותה של מולי תשוחק "ללא מקל הליכה, ללא משקפיים כהים.." וכיו"ב. אולי כדי לכוון את ה"מוליות" לעתיד לחפש מהו העיוורון בו עוסק המחזה ומהו עיוורון בכלל ואיך אנו הרואים נוטים להבינו, אם בכלל.

העיוורון במחזה איננו כי אם העיוורון של כולנו, החולי החברתי שלנו: חוסר היכולת להתבונן זה בזה, לראות זה את זה בשל היותנו שקועים ומשוקעים בעצמנו ובצורך שלנו לשנות את העולם, לכבוש, להצטיין. מולי סוויני העיוורת איננה ייצוג העיוורון במחזה כי אם הראייה שכן היא היחידה ש"רואה" מי נמצא מולה, שמקשיבה לסביבתה, שנמצאת בזמן הווה ולא אחוזה כל העת בריצה לקראת היעד הבא.

הסיפור של מולי נחשף דרך זיכרונה: ילדותה בצל אביה, נישואיה לפרנק, ההיכרות עם ד"ר רייס וכדומה. בניגוד לד"ר רייס ופרנק אשר מספרים את סיפורם מנקודת זמן מסוימת לאחר האירועים, מולי נמצאת במרחב אחר. בספירה אחרת.

הזיכרון, כמו כמוסת זמן, חסרת זמן. דרכו גיליתי את מולי, את מולי שאני. הסיפור של מולי, שלי, הוא סיפור של זיכרונות הצצים ועולים ונשלפים החוצה על ידי המילים, על ידי הרצון לשתף, שלא להישאר לבד.

אינני עיוורת, אני נזכרת: נמצאת בזמן ששמו "זיכרון". אני מתבוננת בזיכרונות, מריחה, שומעת, נוגעת. ההיזכרות דורשת ריכוז מיוחד וקשב מיוחד להלך המחשבה הפנימי, לרגש. והסיפור נטווה לאיטו, כאילו מעצמו. אבל אינני מנותקת. בזמן הזיכרון המסופר אני קשובה לכל התרחשות, לנשימות שבחוץ - האם יצליחו לראות אותי מבעד לזיכרונות, לתמונות, לאירועים. או בניסוחה של מולי כשהיא מתפרצת בריקוד סוער ב "מסיבה" שלקראת הניתוח: "עכשיו תראו אותי. רק תראו אותי!" האם אכן רואים אותי?!

אורית גל, שחקנית
מגלמת את דמותה של מולי בהצגה "מולי סוויני" בתיאטרון החאן

שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

האלוהות הדתית והחילונית - רוני ניניו

לא מזמן הסב את תשומת לבי אחד מחברי לעובדה שלא מעט מעבודותי, גם בטלוויזיה, עוסקות במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה מרחק שנות אור.
הסידרה "מרחק נגיעה" שביימתי, הציגה את הפער בין חילונים לדתיים והתמקדה בסיפור אהבה בלתי אפשרי בין בחורה חרדית לבחור רוסי עולה חדש. ומה כל כך ריתק אותי במחזה של בר יוסף? אותו דיוק מזוכך, יהלומי וחד עד כדי כאב של הפער הבלתי נתפס בין חילוניות לדתיות. כאן אין אהבה מאחדת של הגיבורים; כאן יש מאבק על החיים ועל המוות. יוסי בר יוסף הצליח במילים מאד מדויקות, להביא לידי ביטוי מילולי ודרמטי את האלוהות הדתית והאלוהות החילונית. הדיוק הגדול כל- כך, המילים הכל כך פוגעות ופוצעות שטפו אותי ואהבו אותי ולא הותירו בי ברירה אלא לחפור יותר ויותר בנפשותיהם המיוסרות של שני גיבורי הטרגדיה הירושלמית הזו.

ראש העיר: זו מצבת זיכרון המוקמת על ידי העירייה, עירייה נבחרת, בשביל העיר, והעיר אינה דתית. המצבה תעמוד בכיכר, העיר כולה תודיע בה שהיא תזכור אותם. התושבים, הם יאמרו במפורש "נזכור". אנחנו כולנו. את כולם.
ירדן: התושבים. אנחנו. הלוא הם שם ואנחנו כאן עדיין, איך נוכל? אנחנו נוכל לזכור? אנחנו? הלוא זו כתובת של גאווה.

הנה לפניכם עמדות שני הצדדים. שתי העמדות האידאיות. אני כבמאי מחפש את הנשמה, את הנפש, אותה אוכל לפסל לכדי אנשים חיים, נושמים, כועסים, בוכים... ובר יוסף מקרב אותי לדמויות עם התפתחות המחזה:

ירדן: זו נחמה אחרונה שלי. בני. אני אבוא לשם כל יום, ואם ייכתב "נזכור", לא אוכל לבוא. אות הקוממיות שקיבלתי בשם בני, אני שומר אותו בתיק הטלית והתפילין שלי, יהיה עלי להחזירו. הוא נהרג בתוך החומות, הוא התנדב שמה, לא הספיקו לקבור אותם וטמנו בפינה של חצר "בתי מחסה".

עומד ראש העיר ושומע את הדברים המצמררים הללו. הוא מתמלא חמלה, רוצה לעזור. הוא גם חולה ומרגיש שהמחלה אוכלת אותו מבפנים.
ראש העיר: אדם נעשה חולה פתאום הוא חושב מחשבות שלא חשב קודם, הוא נוטה להתרכך, לפחד, להתגעגע, והוא כמעט אומר לעצמו: שיהיה אלוהים, אולי בכל זאת. למה לא? מי יודע? יהיה הרבה יותר נעים. וזו גם מסורת לחזור אל בית אבא ואמא... שקר! אני לא מאמין בו. כמה שלא אדפוק ראשי בקיר, כמה שלא אתפתל ואפאר - אני לא מאמין.

כל החיפוש ועבודת החזרות היו למצוא את ההזדהות שלי עם ירדן בנוסף להזדהות עם ראש העיר. לא רציתי לנקוט עמדה. המחזה נוקט אותה בצורה חדה, ברורה וחילונית ועמדה זו היא ההזדהות האישי שלי כישראלי. היה עלי לחפש את נקודות הזכות דווקא אצל ירדן הדתי. שהרי אם נפשו תיגע בי, לרגעים יהיה לי ולקהל קשה לעמוד ולהעקש על הצד השני המובן מאליו. כך גם לגבי הקהל הדתי שיבוא להצגה. ככל שיזדהה עם מצוקתו של ראש העיר כך יהיה קשה לו בעמדתו שלו. והנה לפניכם ליבת הקונפליקט הדרמטי במחזה ישראלי, יהודי, מקומי, ירושלמי, שהוא בעצם מחזה על דת, חילוניות ואמונה בכל מקום על פני כדור הארץ.
כדברי ירדן, פקיד ממחלקת החשבונות של אגף האפסנאות בעירייה: "ירושלים אין לה סוף!"

רוני ניניו, במאי

שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

מנוי סטודנט מוזל בחאן!


מתגעגעים למעט זמן איכות? צריכים הפסקה מהלימודים? זוהי ההטבה בשבילכם- מהרו להירשם!

תיאטרון החאן במבצע בלעדי לסטודנטים - 4 הצגות ב-99 שקלים בלבד!





שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

עונת 2012 - יש למה לצפות !

תיאטרון החאן הציג החודש במסיבת עיתונאים מיוחדת את הרפרטואר שלו לשנה הקרובה.
הנה הצצה למה שצפוי לנו בשנה הקרובה- תיאטרון החאן יזכה לחיזוק בדמות מספר שחקנים שישחקו בשורותיו ויצטרפו ללהקה הקבועה, ביניהם - ג'יטה מונטה שביימה בשנתיים האחרונות שתי הצגות במסגרת החאן, השחקנית הוותיקה רבקה גור, ושני שחקנים שהצטרפו לחאן בימים אלה: תמר אלקן ואיתי זבולון.

הצגות החדשות שצפויות לעלות השנה-
הנון של ראש עיריית ירושלים
מחזה מקורי שכתב יוסף בר יוסף בראשית שנות השבעים ומוצג לראשונה. המחזה מתרחש בירושלים שלפני מלחמת ששת הימים. אב שכול, אדם דתי, נאבק בראש העיר החילוני של ירושלים על נוסח הכתובת שתיחקק על מצבת הזיכרון לחללי מלחמת השחרור: "יזכור" או "נזכור". עימות זה נוגע בשורשי ההוויה הישראלית מראשיתה והוא אקטואלי ואף מתחזק בימים אלה. את המחזה ביים רוני ניניו, ומשתתפים בו: אריה צ'רנר, יוסי עיני ויונתן מילר. המחזה עלה בסוף חודש ספטמבר 2011.

חוקר פרטי
אישה מגיעה לחוקר פרטי ומבקשת ממנו למצוא את בעלה שנעדר מביתו זה חמישה ימים. די מהר מגלה החוקר, כי האישה הסתירה ממנו פרטים הדרושים לו, כדי להשלים את חקירתו. למען האמת הוא מגלה, כי הוא עצמו מסתיר פרטים הקשורים לחקירה. על כל פנים הקשר בין האנשים שהוא פוגש ורצף האירועים שהוא חושף, מוזר מכדי להיות מקרי. כמו שהוא אומר: "זה לא צירוף מקרים גברת ויצמן היקרה, זהו הערפל שאופף את התודעה הקטנה והמוגבלת שלנו. כשהתעלומה הזאת תיפתר, יתפזר הערפל".

במשך חודש מאי האחרון, למדו שחקני החאן את "המשתה" של אפלטון, מתוך רצון לעבד את הדיאלוג ואת רעיונותיו למחזה. אלא שהיצירה, יש לה, כנראה, חיים משלה, והמסע הרחיק מאד מנמל המוצא, לא פחות מן החקירה אותה מנהל גיבור המחזה.
היצירה נוצרה בדרך העבודה המיוחדת לתיאטרון החאן ולמנהלו האמנותי, במהלך חודשי החזרות. כך נוצרו בעבר הצגות כמו: "אהובת הדרקון", "אושר", "חיל פרשים אנו", "מילה של אהבה" ו"צל חולף".

משתתפים: ניר רון, כרמית קפלן-מסילתי, עירית פשטן, אריאל וולף, תמר אלקן, יואב היימן, אורית גל, יהויכין פרידלנדר, ארז שפריר ואיתמר גרייסלאמר. ההצגה תעלה באמצע חודש דצמבר 2011.

משחק האהבה והמזל
קומדיה של טעויות שביים המחזאי בן המאה ה-17, מאריבו. המחזה מספר את סיפורה של סילביה, שאביה מחליט להשיאה לבנו של חברו. סילביה בעצה אחת עם המשרתת שלה להחליף את זהותן על מנת לעמוד על טיבו של בן זוגה לעתיד. בלי שתדע על כך, מחליט גם החתן המיועד להחליף את זהותו עם משרתו. את המחזה תביים ג'יטה מונטה, ומשחקים בו תמר אלקן, יואב היימן, אריאל וולף, נילי רוגל, ניר רון וארז שפריר. המחזה יעלה על בימת התיאטרון בחודש מרץ 2012.

ירושלים החדשה
דרמת בית-משפט תיאולוגית-פילוסופית שכתב דייוויד אייבס, המציגה את העימות בין הפילוסוף ברוך שפינוזה הנאשם בכפירה, לבין פרנסי אמסטרדם ורבה הראשי, שאול מורטרה, שהסתיים בהחרמתו הגורפת של שפינוזה. את המחזה יביים סיני פתר. משתתפים: אורית גל, כרמית מסילתי-קפלן, יוסי עיני, אבי פניני, ויטלי פרידלנד, אריה צ'רנר, איתי זבולון. המחזה יעלה על בימת החאן בחודש מאי 2012


אין ספק שהולכת להיות עונה מעניינת !
שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

תמונות מהחזרות - "הנון של ראש העיר ירושלים"

המחזה "הנון של ראש העיר ירושלים" עתיד לעלות באמצע חודש ספטמבר.
המחזה עוסק באב שכול שמנסה להתמודד עם בירוקרטיה שבאה לידי ביטוי בדמות הכתוב על המצבה.

"גבר בגיל העמידה ממתין במשרדו לבשורה מרופא. לפתע נכנס למשרד אורח לא קרוי ומלמל סליחה על שהתפרץ בלי הזמנה. בעל המשרד עומד לקרוא לאבטחה ולסלק את המטרד, אך משהו בהלך רוחו המתחבט של האורח מסקרן אותו והוא מאפשר לו להסביר את ההתפרצות. המשרד הוא משרדו של ראש העיר ירושלים, האורח, מר ירדן, הוא אב דתי ששכל את בנו במלחמת השחרור, ועתה משעומדת העירייה להקים אנדרטה לזכר הנופלים נודע לו כי על המצבה ייכתב "נזכור" במקום "יזכור".


שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

דני וייס - מנכ"ל תיאטרון החאן

בתפקידו כמפיק הראשי וכמנהל התוכניות בעיריית תל אביב היה דני וייס ממארגני העצרת שבה נרצח יצחק רבין. הוא היה חלק מהאופוריה שהייתה בסיומה, החיבוקים, הדמעות, ושלוש היריות שאפילו הוא, שהיה על גרם המדרגות עם גידי גוב, לא שמע. אחר כך ערך והפיק את עצרת הזיכרון הענקית שנערכה שבוע אחרי, עם כוורת, שלמה ארצי, יהודה פוליקר ועם עופרה חזה שהגיעה במיוחד מלונדון, ואת העצרת במלאת שנה לרצח.
בכל עצרת כזו היו מאות אלפי אנשים, כמו בעצרות של מחאת האוהלים, אבל ההבדל ביניהן, הוא אומר, גדול ולא רק בגלל סיבת ההתכנסות.

"המחאות האלה גורמות לי לשים את המקצוענות בצד", הוא אומר, "כי אני נורא פדנט והכול צריך להיות טיפ-טופ; בעיות של סאונד או דברים שלא היו צריכים להיאמר מטריפים אותי. פה, מראש, שמתי אותם בצד. חלק מהנאומים בעצרות המחאה היו עילגים בצורה מביכה, אבל זה לא משנה, זה מקסים, כי זה הדבר האמיתי, ואני מעדיף את זה על משהו מהוקצע ומשופשף".

יצאת לרחובות?

"הייתי בעצרת הראשונה, ואת העצרת שבה הופיעו שלמה ארצי וריטה ראיתי בטלוויזיה, והיא הצליחה לעבור דרך מסך הזכוכית בעוצמות שלה. אז לערוך אותה משיא לשיא, באופן מקצועי, זה לא נורא חשוב".

מה אתה רואה בירושלים?

"את אותו הדבר, רק פחות מתוקשר והיפר קולי מאשר בתל אביב ופחות סלבס, אבל אותו הדבר. הדבר האמיתי".

גם התיאטרון בתל אביב ובירושלים הוא אותו הדבר?

"כן, אבל. התיאטראות בתל אביב הם לא מקשה אחת. אין לקשור את גשר ובית ליסין. גם שלושת התיאטראות הגדולים (הקאמרי, הבימה ובית ליסין) הם לא אותו הדבר. כולם מציגים במגרש המשחקים הפתוח והפרוע של היכלי התרבות בארץ, שהוא חלק גדול מהפעילות שלהם, וגם אנחנו שם, אבל נקודת המוצא של החאן שונה בכל פרמטר".

במה?

"קודם כול בערכים. החאן רוצה לעשות את התיאטרון הכי איכותי שיש ולא הכי מסחרי שיש, וזה מה שהופך אותו למצליח - להתחפר בנישה הזאת".

שהיא למיטיבי לכת בלבד.

"'תעלולי סקפן' קיבל את פרס התיאטרון כקומדיה של השנה, וירוץ לפחות 300 פעמים, כולל 13-12 סדרות, ומאה הצגות ברחבי הארץ. ל'לילה ה-12' אי-אפשר להשיג כרטיס חצי שנה קדימה. אני טוען שלהיות איכותי בלי פשרות זה לא רק גישה אידיאולוגית אלא עסקית".

זאת אומרת שאם הקאמרי, הבימה ובית ליסין לא יהיו מסחריים, הם יוכלו להצליח באותה מידה?

"לא יודע. אני לא יו"ר ועד עובדי התיאטרון. אני מעריך את מנהלי התיאטראות בתל אביב. נועם סמל, למשל, מנהל מחזור של 100 מיליון שקלים בשנה, והוא בטח יודע מה נכון לתיאטרון שלו. אנחנו חנות בוטיק בתוך המפעלים האלה, ולכן אנחנו בונים מערכת כלכלית שתתמוך בו".

איזו מערכת?

"רזה. אנחנו עובדים עם להקה של 16 שחקנים קבועים, חלקם הם עובדי החאן כבר עשרים שנה, והמערכת כולה מאוד מהודקת, כשהמטרה היא לעשות תיאטרון ולאו דווקא קופה. שליש מההכנסות של החאן, שעומדות על 17 מיליון, הן הכנסות פרטיות, ושני שלישים באים מתמיכות. עכשיו איבדנו יותר מחצי מיליון תמיכה ממשרד החינוך, בגלל בעיה טכנית, שמכניסה אותנו לבעיה לא פשוטה".

ומשרד התרבות עוד מקצץ בתמיכות?

"מה שיש לא מספיק, ואני מנסה להימנע מקלישאות ומבכי קבוע, שאני לא חושב שאני צריך לנקוט אותו. וזה מה שגורם לנו להיות רזים. כל החלטה אמנותית עובדת את הפילטר שלי. מיקי גורביץ', המנהל האמנותי, ואני מדברים לפחות שש פעמים ביום, ומרבית השיחות שלנו הן על זה. בכל מה שקשור להחלטות האמנותיות, המנהל האמנותי הוא מבחינתי עריץ נאור".

הסבר.

"נכנסתי לסיטואציה עם מנהל אמנותי דומיננטי ומוערך, ולדעת מי שמבין בתיאטרון הוא אחד מאנשי התיאטרון הגדולים בארץ. אנחנו מנסים לנהל תיאטרון במודל זוגי כמו בקאמרי (המנכ"ל נועם סמל והמנהל האמנותי עמרי ניצן), ועושה רושם שזה עובד טוב. על ההתחלה החלטנו שאנחנו כל הזמן מדברים ולא מגדלים אולקוסים בבטן. הוא אדם מקשיב, אבל מחליט בתחום שלו ומקבל ממני גיבוי. זו לא צריכה להיות דמוקרטיה".

אבל אין מצב שתגיד לו, תראה, זה לא ימכור?

"יש דברים שאני יודע מראש שלא ימכרו, ולא הכול צריך למכור. אני קורא את כל המחזות, ובהחלט מביע את דעתי. כשקראתי את 'מולי סוויני' לא הבנתי איך עושים מזה תיאטרון. מיקי אמר לי, חכה ותראה. וכשראיתי מה ג'טה מונטה עשתה ממנו, הבנתי שיש דברים שאני לא מבין. אני מעודד את מיקי להשמיע את דעתו בעניינים כלכליים".

אפילו שאין לו רקע כלכלי.

"אף אחד מאיתנו הוא לא הקלישאה של התפקיד שלו. הוא לא המנהל האמנותי המיוסר, והוא ער לצדדים הכלכליים, ואני לא הקלישאה של המנכ"ל שמה שמעניין אותו זה כסף".

ועדיין, נכנסת למוסד תרבותי עם גירעון עמוק.

"שני מקומות העבודה הקודמים שבהם עבדתי היו בחדלות פירעון. החאן נמצא בתוכנית הבראה, עם גירעון נצבר של 3 מיליון שקלים, כשבכל שנה אנחנו מחזירים חצי מיליון מרווח תפעולי. ההכנסות העצמיות שלנו גדלות. אנחנו במצב סביר, עד שמגיע הקיצוץ הזה בחצי מיליון ממשרד התרבות, שנצטרך להתאושש ממנו איכשהו ואולי הערעור שלנו יתקבל".

מה לגבי גיוס תרומות?

"כמה שיש זה לא מספיק, והגיוס קשה יותר ויותר. אנחנו מגישים פניות לכל הקרנות, ואני נמצא במשא ומתן עם גוף כלכלי גדול כדי שייתן חסות לתיאטרון חמש-שש שנים קדימה, דבר שלא קיים בארץ. נראה איך זה יתקדם".

גם הקהל שלך מצטמצם בגלל בעיות דמוגרפיות והפיכת העיר לחרדית יותר ויותר.

"אנחנו מודעים לעובדה שצריך להגדיל את כמות הקהל מחוץ לירושלים. סביר שנמצא את הדרך להציג באופן שוטף בתל אביב, שיש בה פוטנציאל גדול".

באמצעות שכירת אולם קבוע?

"לצאת ולפתוח הצגה בתל אביב עולה המון כסף. לא דחוף לי להרוויח, אבל גם לא להפסיד עשרת אלפים דולר על הצגה. מצד שני, כל הצגה שלנו בתל אביב היא סולד-אאוט".

אז איך אתה מתכוון לפתור את זה?

"זה עדיין בבישול, אני לא יכול לדבר על זה. תל אביב היא בהחלט יעד אסטרטגי שלנו".

הקאמרי, הבימה ובית ליסין צריכים להילחץ מהתחרות הממשמשת?

"ממש לא. אני לא סופרמרקט כמוהם, שיש לו הרבה סחורה ויכול לשחק עם ההצגות כשאני משווק אותן. אנחנו כמו מפעל שעובד שלוש משמרות ביום עד הקצה. אי-אפשר למכור יותר כרטיסים, כי יש לנו רק שני אולמות - גדול וקטן. עוד מעט נגיע למצב שבו לא נוכל לספק את הסחורה, כי מנוי לא יכול לחכות חצי שנה כדי לראות הצגה. אנחנו מתחילים לבנות את האולם השלישי, וההשלכות שלו עלינו יהיו דרמטיות. הוא יאפשר לנו קפיצת מדרגה אמיתית".

הטלטלה באנסמבל הרצליה מעוררת מחשבות נוגות על תרבות גבוהה בפריפריה. זה לא מבהיל אותך?

"אופירה הניג (המנהלת האמנותית שהועזבה) ודני אלטר (מנכ"ל אנסמבל הרצליה) הם בוגרי החאן והם בשר מבשרנו, אז ודאי שזה כואב. אבל זה היה תיאטרון שנסמך כולו על העירייה. אנחנו לא נסמכים על שולחנו של גוף יחיד. יכול להיות שגם אנחנו נגיע למקום הזה, אבל נכון לעכשיו אנחנו מצליחים להיות סמן ימני של איכות בלתי מתפשרת, והקהל, בניגוד למה שקרה בהרצליה, רוצה לראות את ההצגות".

טלוויזיה מעניינת אותך?

"מאוד".

אחיך, אבי וייס, הוא מנכ"ל חדשות ערוץ 2.

"אנחנו ארבעה אחים. בעוד שבוע אני טס לבקר את אחותי הגדולה ביקב הבוטיק שלה בבריטיש קולומביה; אחי הגדול, צביקה, היה מנכ"ל בנק אדנים. כשהייתי בהד ארצי ובעיריית תל אביב עבדתי בהפקות משותפות עם הטלוויזיה, ככה שאני מכיר את התחום היטב. אפילו הפקתי את 'קיץ על החוף', תוכנית שהייתה שיתוף פעולה של רשת ושל עיריית תל אביב".

אז נמצא אותך בעתיד באחת הזכייניות?

"אני לא חושב על זה. אבי ואני מדברים המון על טלוויזיה. בכל יום אני רואה חדשות ערוץ 2, ותוך כדי עפים אס.אם.אסים. הוא עושה עבודה מופלאה".


פורסם במגזין G של עיתון גלובס בתאריך 18.8.2011

שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!