חוויה אישית של לירון ברנס, שחקן תיאטרון החאן, מתהליך העבודה על ההצגה "סדר עולמי חדש".תמיד מחדש זה מרגיש מוזר לתאר את "תהליך העבודה על הצגה". הרי איך אפשר לסכם במילים פשוטות חודשיים וחצי של עבודה דחוסה בכל כך הרבה תחושות, שינויים, פחדים, תובנות, קשיים, ריגושים, עליות ומורדות, למידה בלתי פוסקת ממקום לא צפוי, שהיא חלק בלתי נפרד מתהליך יצירה מעניין ומכונן...?
טוב, אני מניח שלכל תקופת חזרות יש את החלק המלמד שלה ואת מסכת הרגשות שלה ומכל תקופה כזו אתה משתדל לקחת איתך את הדברים הטובים ולזנוח את הזיכרונות הטראומטיים מאחוריך. זאת על מנת להתפתח ולבנות לעצמך קו עבודה שינחה אותך בתקופת החזרות, כשבמהלכן אתה בעצם לומד על עצמך ועל חבריך לקבוצה. במקרה של להקת החאן, הקבוצה קבועה, אבל הדינמיקה כל הזמן משתנה, בהתאם לקאסט הנבחר.
הפעם, ואני מדבר לא רק בשם עצמי, עברנו חוויה קצת שונה. המפגש עם שחקנית שרובנו גדלנו עליה ועל שמה שהלך לפניה, היה מסעיר, מפחיד ומעורר ציפייה כאחד.
אתחיל בסוג המחזה שג'יטה מונטה (ומי שלא מצלצל לו השם, שיבדוק את עצמו) בחרה כעבודתה הראשונה כבמאית.
"סדר עולמי חדש" הינו מחזה מעובד המורכב משלושה מחזות פוליטיים אותם כתב הרולד פינטר (אם גם השם הזה לא מוכר, נא לחזור לאתר הספורט או האופנה) באמצע שנות השמונים. גם מלאכת העיבוד נעשתה על ידי ג'יטה, שהחל מהפגישה הראשונה הביעה התאהבות עצומה בחומר והתלהבותה לקראת העבודה השתלטה על כל השחקנים והיוצרים. כבר מהגישושים הראשונים יכולת לחוש את הבערה שיש בה אל החומר, אל השפה, אל מערכות היחסים שהמחזה מציג ואל הטירוף הנדרש כדי להתמודד עם סיפור שכזה. גישתה של הבמאית היא דבר הכרחי ליוצר בעת כניסתו לתפקיד. אם לא בוער לך אל תעשה.
בחדר החזרות לקח לנו זמן עד שעמדנו על הרגליים. הסבלנות של ג'יטה להבין את הסיטואציות שבטקסט ואת ההתנהלות של הדמויות לאורך המחזה, החדירה בנו את המודעות למטען אותו אנחנו מחויבים למצוא בתוכנו כדי לבטא את המצוקות והאלימות שחבויות בדמויות. פינטר כתב את המחזות הללו מתוך זעם גדול על שיטות העינויים של ממשל טורקיה בשנות השמונים, כלפי מתנגדי שלטון וכאלה שזוהו עם הזרם הקומוניסטי. כשאתה חוקר את פועלו בשנות השמונים, אתה מגלה את פחדו וסלידתו הרבה מאלימות ומאנשים כוחניים שמתעלים את כוחם לזריעת פחד ושררה ובכך מדכאים את חופש הביטוי והדעה החופשית. "אחת לדרך" הוא שמו של אחד המחזות שעובדו להצגה שלנו. בו מתואר ניקולאס, חוקר ממשלתי (המגולם על ידי), שלמרתף העינויים שלו מגיעה משפחה, אב (יואב היימן), אם (נילי רוגל) ובנם בן השבע (יוסי עייני). האב עובר עינויים, האם נאנסת ומוכה ואילו בנם... לא נהרוס. מחזה נוסף שמצוי בעיבוד הוא "הסדר העולמי החדש", בו מתוארים שני חיילים, סגניו של ניקולאס בהצגה (יוסי עייני וויטלי פרידלנד) כשהם משתעשעים בנחקר שלהם לפני שמפקדם שם עליו את ידיו הגסות. המחזה האחרון המורכב בהצגה הוא "סיבה למסיבה"; למסיבת קוקטייל מגיעות דמויות ששותות ורוקדות ומדברות על מועדון נפלא אליו כל מי שמחשיב עצמו כשווה, חייב להצטרף, ובינתיים בחוץ יש אירוע בטחוני. מסוקים מפציצים, טנקים מרעימים ואנשים נעצרים. במסיבה אנחנו פוגשים את דאסטי (כרמית מסילתי קפלן), אישה מוכה שמחפשת באובססיה את אחיה שאבד, את פאמלה (נילי רוגל), שלא מפסיקה לציין כמה היא נהנית במסיבה המשגעת הזו. היא תעשה הכל רק כדי שלא יזרקו אותה החוצה, ואת מליסה (שמרית לוסטיג), אישה בודדה שהיא בעצם תוצר לוואי של חברה מושחתת ודורסנית, שאיבדה את כל חבריה... שלא באמת היו לה.
תהליך ההזדחלות שלנו אל תוך הדמויות היה מרתק. אחרי שהבנו את האנרגיה של כל דמות, את קצב הדיבור, ההליכה, הדחף שלה ומצבה הנפשי, החלנו לפסל בהדרכתה של ג'יטה, כל אחד את דמותו. כל דמות היא חלק מחברה חולה שחסרונותיה באים לידי ביטוי בשעת המצוקה הזו שדורשת להיות שמח במסיבה כדי לרצות את בעליה, כשבחוץ יש כאוס שאט אט חודר אל המסיבה עצמה ואל מערכות היחסים הרקובות. תחושת ריקנות גדולה מובילה אותן אל תהום עמוקה של בדידות וחוסר שייכות חברתית. אין במה להיתלות וכל המשפטים נשמעים כמילים פורחות באוויר שצריכות להיאמר כדי למלא את החלל.
היה כיף לעבוד עם השחקנים ובעיקר לצפות מהצד בהתמודדות של כל שחקן עם סוג של חומר כל כך לא שגרתי. למדתי מהפרטנרים שלי המון. הצעירים והותיקים כאחד. אני גאה על התהליך והתוצאה.
לירון
כנסו לקרוא את הראיון במקומון "זמן ירושלים" עם לירון ברנס בו הוא מסביר למה כדאי וחשוב לבוא ל"הצגה סדר עולמי חדש".
