אני לא מכאן ולא יודע לאן אני שייך. אני לא מהאנשים שמסתובבים עם עגילים במקומות מיוחדים, אין לי קעקועים או תספורת מיוחדת, אין לי בגדים מרהיבים במיוחד ואופן דיבור בלתי רגיל, ובעצם אין לי דרך להגדיר את הזהות שלי. אני אמנם יודע במה אני עוסק, נכון להיום! אבל מחר אולי אעסוק במשהו אחר,ומכאן שאתמול הייתי מישהו שונה.
שום דבר לא מובן מאליו בעיני. כל דבר שמאוד מצחיק אותי, גם מאוד מעציב אותי, ולהיפך. קשה לי להגדיר את עצמי לפי האנשים שאוהבים אותי או לפי אלו שאני אוהב, אבל גם בדרך הזאת ברור שיש איזה נסיון. כמעט כמו כל הדמויות של צ'כוב, תחושת התלישות, הנסיון להיאחז בשורשים, או באהבה כלשהי, גם אם חד צדדית, שתהווה איזשהו בסיס של ביטחון, ותחושת הנפילה האינסופית מלווה גם אותי. ולבטח גם כל אחד, בתקופה מסויימת.
הסיפור האהוב עלי מבין הסיפורים של צ'כוב הוא "מעשה משעמם". שש פעמים קראתי אותו בתרגומה של נילי מירסקי, ובכל פעם מחדש הוא טילטל אותי כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. פיסקה אחת מתוכו חרוטה היטב בזכרוני ולא עוזבת אותי...
"אדם שאין לו בליבו דבר-מה העולה בטבעו ובכוחו על כל השפעה חיצונית, הרי די גם בנזלת הגונה לערער את שווי משקלו, והוא יתחיל לראות בכל ציפור ינשוף, וכל צליל ישמע לו כיבבת כלב; ואז כל אופטימיות ופסימיות שיטפח בליבו, וכל הרעיונות הגדולים עם הקטנים שיעלו בדעתו, לא יהיה להם ערך משל עצמם, הם יהיו רק בגדר סימפטום ותו לא".
הטענה של צ'כוב היא שהנזלת הקטנה ביותר יכולה לערער את כל עולמו של האדם, והאדם תלוי באינסוף גורמים חיצוניים. וכל הסיפור "מעשה משעמם" עוסק בהגדרת העצמי, למן ההתחלה מדבר המספר על שמו-
"השם הזה שלי פופולרי מאוד. ברוסיה מכיר אותו כל מי שלמד קרוא וכתוב, ובחוץ לארץ כשהוא מוזכר מעל הקתדראות, נוספים עליו תארים כגון "הנודע" ו"המכובד".
..."הלא בשמי כרוכה לבלי הפרד דמותו של אדם בעל מוניטין, ברוך כישרונות, ובלי ספק גם מועיל".
ולקראת סוף הסיפור הוא מוסיף -
"שמות מפורסמים לא נוצרו כנראה אלא כדי שיוכלו לחיות את חייהם שלהם, בלי קשר למי שנושא אותם. השם שלי מטייל לו עכשיו בשופי ונחת בחוצות חארקוב; ובעוד כשלושה חודשים יתנוצץ לו, חקוק באותיות זהב, על מצבת קברי, מבהיק כשמש ברקיע- ואילו אני כבר אהיה שוכן עפר...".
אם כך, גם השם לא עוזר לי להגדיר או לשייך את עצמי. השם מקושר למעשים ולהישגים אבל לאו דווקא לראיית העולם, למחשבות ולרגשות הכמוסים של האדם.
ראיתי הפקה רוסית של גן הדובדבנים שבה בת דמותה של שרלוטה האומנת, שואלת את עצמה בצורה פשוטה וכנה- "מי אני?", ובניגוד לרצונה מעינייה מתחילות לזלוג דמעות. גם אני התחלתי לבכות באותו רגע. השאלה הזאת היא השאלה הבהירה ביותר מכל השאלות הקיימות בשבילי; אפילו מובנת יותר משתיים ועוד שתיים, כי את סכום המספרים למדתי בעל פה- אין לזה שום קשר לנפשי, או למהות כלשהי אצלי. ודברים שאינם מחוברים לנפש- מה ערכם?
שמו של אנטון פאולוביץ' צ'כוב מחובר באופן מוחלט לתקופה, לתרבות ולביטוי מסויים מאוד בכתיבה.
בלי ספק, הכתיבה שלו בעיני הכי קרובה במהותה לשירה ולמחזאות של יוון העתיקה, כי גם שם העיסוק העיקרי הוא בשאילת השאלות הנבונות.
יש פתגם יווני שאומר: החכמה נמצאת בשאלה המעניינת ביותר, ולא בתשובה הנכונה. וצ'כוב שואל שאלות על הקיום האנושי ומהותו, על ההתנהגות האנושית, על היחסים בין בני אדם, ויחסי הגומלין בינם לבין הטבע. אין לצ'כוב תשובות חד משמעיות, יש רק פרטים שהוא החכים להבחין בהם, מתוך התבוננות. פרטים קטנים מאוד שכוללים בתוכם בעיקר ניגודים מטרידים, מצחיקים ומרגשים.
אני מתבונן לפעמים בחזרות מהצד, מצלם ומנסה להבחין בפרטים, מתחקה אחרי ההתבוננות של צ'כוב, ומתרגש. לפעמים גם לא, ואז כועס, מתייאש והופך מתוסכל. אבל שמח שהתהליך כל כך רגשי, אחרת אין לו ערך אמיתי.
אני לא יודע אם יש דרך נכונה לשחק במחזה כמו "גן הדובדבנים". מצד אחד הוא מתאר בדרך פרוזאית מפגש בין אנשים שלא התראו זמן רב, אהבות לא ממומשות, געגועים לעבר, זכרונות ילדות, פחדים מזיקנה, החמצות, פרידות; אבל מצד שני, לרגעים, מבצבץ בדרך התיאור של הדברים פיוט, פיוט טהור, מזוכך, כאילו שכל מה שקורה כאן הוא חלק משיר ארוך שמנגינת תזמורתו השקטה נשמעת מרחוק, דרך צלילים בודדים של קלרינט שמתבלט לפתע ודוהה מיד, אבל מה שנראה לעינינו ממשיך להידמות להתנהגויות פשוטות וימיומיות!
בסוף המערכה הראשונה נכנס לבמה פטיה טרופימוב (אותו אני מגלם) ורואה את הנערה הצעירה שעמה לא התראה כחמש שנים, מובלת ישנונית לחדרה. לאחר שעזבה את החדר, הוא פולט מפיו-
"אניה, יפה שלי, שמש שלי, אביב שלי".
אביב שלי? כבר הייתי מאוהב, ואני לא זוכר שהשתמשתי בביטוי הזה. האהבה של האיש הזה מבוטאת ע"י עונת שנה. עונה שלמה שכוללת בתוכה פריחה פלאית של הטבע כולו, וברוסיה הטבע הוא גדול באופן בלתי נתפס, ריחות מטרפי חושים של פרחים שזה עתה ליבלבו, הרמוניות של שירת ציפורים, חרקים מצרצרים ומרשרשים מבין השיחים והדשאים, ובעלי חיים שמתעוררים משנת החורף ומתחילים את חייהם מחדש, בין היערות חסרי הגבולות והנהרות הזורמים... האהבה שמבטא צ'כוב היא לא יומיומית ורגילה, היא קסומה כמו באגדות.
ואיך מגלמים אהבה כזאת? איזו צורה יש לה? איזו צורה יש לרגשות בכלל? למחשבות? איזו צורה יש לתרבות שמיוצגת במחזה הרוסי של צ'כוב ומוצגת על הבמה בישראל?
את השאלות שלי איני שואל לבד.. במנהיגותו של מיקי גורביץ'- אני, יוסי עיני, אריה צ'רנר, לירון ברנס, ניר רון, פלורנס בלוך, שמרית לוסטיג, נילי רוגל, והמהפכנים החדשים- ליאורה ריבלין, אבי פניני ואורית גל- אנחנו שוברים את הראש והנפש כדי לשאול את השאלות המעניינות של צ'כוב בצורה הבהירה, העמוקה, המרגשת והמצחיקה ביותר שביכולתנו המוגבלת לזמן ולתרבות. דרך שאילת השאלות המהותיות, כל השחקנים לעיתים מכירים מחדש אחד את השני, ומופתעים לגלות נפשות תאומות או מנוגדות, משתתפים בצער ובשמחה אחד של השני לגבי התובנות החדשות, מתרגשים לדעת שיש מישהו שזיהה צדדים כ"כ מרהיבים ודקים בנפשנו, ומודים לצ'כוב על ההזדמנות לשאול את הדברים. אני לא יודע מה ילד יום, אבל זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מאושר מכך שאין לי תשובות.
