כשהייתי בן 12 (וכך בערך נראיתי...) הצטרפתי לחוג דרמה בחטיבת הביניים.
גרתי אז בפתח תקווה והייתה לי מורה מקסימה בשם בק (כמו "לאחור" באנגלית).
עשינו בזמנו תרגילי אימפרוביזציה, הפרטנר עושה קול של רוח ואני משתף את הקהל בכמה קר לי דרך רעידות ושיפשופי מרפקים.
בסוף השנה הביאו את כל השכבה לצפות בי ובחבר יושבים ברכב ועושים קולות של מגבי חלון של מכונית ומסתכלים בלי הרף מצד ימין לשמאל.
אבל החוויה שנטמעה מכל הדבר הייתה הכפיים הסוערות בסוף.
לרגע אחד אני, הפרטנר והקהל- ראינו את המכונית, את החלון המלוכלך שמתנקה וכולנו בחרנו יחד להאמין בזה.
עכשיו משהתבגרתי אני מבין כמה הדבר הפשוט הזה- להאמין- הוא מורכב.
כמה קשה להאמין בדמיון, להאמין לאנשים, להאמין שיש או שיהיו דברים שאינם...
