שנת 87'. המחזמר "עלובי החיים" על פי סיפורו של ויקטור הוגו, עלה בגרסה ישראלית על במות ארצנו ואני הלכתי לראות. מי יודע מה הבנתי אז על מהפכת הסטודנטים בפאריז של 1830, על מאבקי הפרולטריון בשלטון המסואב או על צרפתים בכלל. אפילו קרפ עוד לא הביאו אז לארץ.
אבל אני הבנתי לאן אני שייכת.
במרכז הסלון העמדתי "מתרס" עשוי שאריות בדים, כסאות ישנים וחלקים מהספה. במרכזו הצבתי את שולחן הקפה ועליו אני. שרה ומניפה צעיפים באדום ושחור. מתאמנת לתפקיד חיי. בכל מאודי רציתי להיות קוזט הקטנה שתבנה לה ארמון על גב ענן. בימים קשים במיוחד הייתי מוכנה להסתפק בתפקיד של אפונין הילדה או אפילו גאברוש (כי עם כובע מתאים אף אחד לא ידע שאני בכלל ילדה). למדתי בעל פה את כל השירים. אפילו הקלטתי מהרדיו את השידור הישיר של המחזמר כדי לדעת גם את הטקסטים. הייתי משוכנעת שהתפקיד תפור למידותיי וחוצמזה גם הבן של דודו פישר דתי ומשחק שם. לכן חיכיתי. וחיכיתי. שמישהו יבוא למצוא אותי.
משום מה אף אחד לא בא ולא ידע שיש בעולם קוזט אחת, שיש לה מתרס בסלון.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה