האלוהות הדתית והחילונית - רוני ניניו

לא מזמן הסב את תשומת לבי אחד מחברי לעובדה שלא מעט מעבודותי, גם בטלוויזיה, עוסקות במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה מרחק שנות אור.

הסידרה "מרחק נגיעה" שביימתי, הציגה את הפער בין חילונים לדתיים והתמקדה בסיפור אהבה בלתי אפשרי בין בחורה חרדית לבחור רוסי עולה חדש. ומה כל כך ריתק אותי במחזה של בר יוסף? אותו דיוק מזוכך, יהלומי וחד עד כדי כאב של הפער הבלתי נתפס בין חילוניות לדתיות. כאן אין אהבה מאחדת של הגיבורים; כאן יש מאבק על החיים ועל המוות. יוסי בר יוסף הצליח במילים מאד מדויקות, להביא לידי ביטוי מילולי ודרמטי את האלוהות הדתית והאלוהות החילונית. הדיוק הגדול כל- כך, המילים הכל כך פוגעות ופוצעות שטפו אותי ואהבו אותי ולא הותירו בי ברירה אלא לחפור יותר ויותר בנפשותיהם המיוסרות של שני גיבורי הטרגדיה הירושלמית הזו.

ראש העיר: זו מצבת זיכרון המוקמת על ידי העירייה, עירייה נבחרת, בשביל העיר, והעיר אינה דתית. המצבה תעמוד בכיכר, העיר כולה תודיע בה שהיא תזכור אותם. התושבים, הם יאמרו במפורש "נזכור". אנחנו כולנו. את כולם.
ירדן: התושבים. אנחנו. הלוא הם שם ואנחנו כאן עדיין, איך נוכל? אנחנו נוכל לזכור? אנחנו? הלוא זו כתובת של גאווה.

הנה לפניכם עמדות שני הצדדים. שתי העמדות האידאיות. אני כבמאי מחפש את הנשמה, את הנפש, אותה אוכל לפסל לכדי אנשים חיים, נושמים, כועסים, בוכים... ובר יוסף מקרב אותי לדמויות עם התפתחות המחזה:

ירדן: זו נחמה אחרונה שלי. בני. אני אבוא לשם כל יום, ואם ייכתב "נזכור", לא אוכל לבוא. אות הקוממיות שקיבלתי בשם בני, אני שומר אותו בתיק הטלית והתפילין שלי, יהיה עלי להחזירו. הוא נהרג בתוך החומות, הוא התנדב שמה, לא הספיקו לקבור אותם וטמנו בפינה של חצר "בתי מחסה".

עומד ראש העיר ושומע את הדברים המצמררים הללו. הוא מתמלא חמלה, רוצה לעזור. הוא גם חולה ומרגיש שהמחלה אוכלת אותו מבפנים.

ראש העיר: אדם נעשה חולה פתאום הוא חושב מחשבות שלא חשב קודם, הוא נוטה להתרכך, לפחד, להתגעגע, והוא כמעט אומר לעצמו: שיהיה אלוהים, אולי בכל זאת. למה לא? מי יודע? יהיה הרבה יותר נעים. וזו גם מסורת לחזור אל בית אבא ואמא... שקר! אני לא מאמין בו. כמה שלא אדפוק ראשי בקיר, כמה שלא אתפתל ואפאר - אני לא מאמין.

כל החיפוש ועבודת החזרות היו למצוא את ההזדהות שלי עם ירדן בנוסף להזדהות עם ראש העיר. לא רציתי לנקוט עמדה. המחזה נוקט אותה בצורה חדה, ברורה וחילונית ועמדה זו היא ההזדהות האישי שלי כישראלי. היה עלי לחפש את נקודות הזכות דווקא אצל ירדן הדתי. שהרי אם נפשו תיגע בי, לרגעים יהיה לי ולקהל קשה לעמוד ולהעקש על הצד השני המובן מאליו. כך גם לגבי הקהל הדתי שיבוא להצגה. ככל שיזדהה עם מצוקתו של ראש העיר כך יהיה קשה לו בעמדתו שלו. והנה לפניכם ליבת הקונפליקט הדרמטי במחזה ישראלי, יהודי, מקומי, ירושלמי, שהוא בעצם מחזה על דת, חילוניות ואמונה בכל מקום על פני כדור הארץ.

כדברי ירדן, פקיד ממחלקת החשבונות של אגף האפסנאות בעירייה: "ירושלים אין לה סוף!"

רוני ניניו, במאי