בכל עצרת כזו היו מאות אלפי אנשים, כמו בעצרות של מחאת האוהלים, אבל ההבדל ביניהן, הוא אומר, גדול ולא רק בגלל סיבת ההתכנסות.
"המחאות האלה גורמות לי לשים את המקצוענות בצד", הוא אומר, "כי אני נורא פדנט והכול צריך להיות טיפ-טופ; בעיות של סאונד או דברים שלא היו צריכים להיאמר מטריפים אותי. פה, מראש, שמתי אותם בצד. חלק מהנאומים בעצרות המחאה היו עילגים בצורה מביכה, אבל זה לא משנה, זה מקסים, כי זה הדבר האמיתי, ואני מעדיף את זה על משהו מהוקצע ומשופשף".
יצאת לרחובות?
"הייתי בעצרת הראשונה, ואת העצרת שבה הופיעו שלמה ארצי וריטה ראיתי בטלוויזיה, והיא הצליחה לעבור דרך מסך הזכוכית בעוצמות שלה. אז לערוך אותה משיא לשיא, באופן מקצועי, זה לא נורא חשוב".
מה אתה רואה בירושלים?
"את אותו הדבר, רק פחות מתוקשר והיפר קולי מאשר בתל אביב ופחות סלבס, אבל אותו הדבר. הדבר האמיתי".
גם התיאטרון בתל אביב ובירושלים הוא אותו הדבר?
"כן, אבל. התיאטראות בתל אביב הם לא מקשה אחת. אין לקשור את גשר ובית ליסין. גם שלושת התיאטראות הגדולים (הקאמרי, הבימה ובית ליסין) הם לא אותו הדבר. כולם מציגים במגרש המשחקים הפתוח והפרוע של היכלי התרבות בארץ, שהוא חלק גדול מהפעילות שלהם, וגם אנחנו שם, אבל נקודת המוצא של החאן שונה בכל פרמטר".
במה?
"קודם כול בערכים. החאן רוצה לעשות את התיאטרון הכי איכותי שיש ולא הכי מסחרי שיש, וזה מה שהופך אותו למצליח - להתחפר בנישה הזאת".
שהיא למיטיבי לכת בלבד.
"'תעלולי סקפן' קיבל את פרס התיאטרון כקומדיה של השנה, וירוץ לפחות 300 פעמים, כולל 13-12 סדרות, ומאה הצגות ברחבי הארץ. ל'לילה ה-12' אי-אפשר להשיג כרטיס חצי שנה קדימה. אני טוען שלהיות איכותי בלי פשרות זה לא רק גישה אידיאולוגית אלא עסקית".
זאת אומרת שאם הקאמרי, הבימה ובית ליסין לא יהיו מסחריים, הם יוכלו להצליח באותה מידה?
"לא יודע. אני לא יו"ר ועד עובדי התיאטרון. אני מעריך את מנהלי התיאטראות בתל אביב. נועם סמל, למשל, מנהל מחזור של 100 מיליון שקלים בשנה, והוא בטח יודע מה נכון לתיאטרון שלו. אנחנו חנות בוטיק בתוך המפעלים האלה, ולכן אנחנו בונים מערכת כלכלית שתתמוך בו".
איזו מערכת?
"רזה. אנחנו עובדים עם להקה של 16 שחקנים קבועים, חלקם הם עובדי החאן כבר עשרים שנה, והמערכת כולה מאוד מהודקת, כשהמטרה היא לעשות תיאטרון ולאו דווקא קופה. שליש מההכנסות של החאן, שעומדות על 17 מיליון, הן הכנסות פרטיות, ושני שלישים באים מתמיכות. עכשיו איבדנו יותר מחצי מיליון תמיכה ממשרד החינוך, בגלל בעיה טכנית, שמכניסה אותנו לבעיה לא פשוטה".
ומשרד התרבות עוד מקצץ בתמיכות?
"מה שיש לא מספיק, ואני מנסה להימנע מקלישאות ומבכי קבוע, שאני לא חושב שאני צריך לנקוט אותו. וזה מה שגורם לנו להיות רזים. כל החלטה אמנותית עובדת את הפילטר שלי. מיקי גורביץ', המנהל האמנותי, ואני מדברים לפחות שש פעמים ביום, ומרבית השיחות שלנו הן על זה. בכל מה שקשור להחלטות האמנותיות, המנהל האמנותי הוא מבחינתי עריץ נאור".
הסבר.
"נכנסתי לסיטואציה עם מנהל אמנותי דומיננטי ומוערך, ולדעת מי שמבין בתיאטרון הוא אחד מאנשי התיאטרון הגדולים בארץ. אנחנו מנסים לנהל תיאטרון במודל זוגי כמו בקאמרי (המנכ"ל נועם סמל והמנהל האמנותי עמרי ניצן), ועושה רושם שזה עובד טוב. על ההתחלה החלטנו שאנחנו כל הזמן מדברים ולא מגדלים אולקוסים בבטן. הוא אדם מקשיב, אבל מחליט בתחום שלו ומקבל ממני גיבוי. זו לא צריכה להיות דמוקרטיה".
אבל אין מצב שתגיד לו, תראה, זה לא ימכור?
"יש דברים שאני יודע מראש שלא ימכרו, ולא הכול צריך למכור. אני קורא את כל המחזות, ובהחלט מביע את דעתי. כשקראתי את 'מולי סוויני' לא הבנתי איך עושים מזה תיאטרון. מיקי אמר לי, חכה ותראה. וכשראיתי מה ג'טה מונטה עשתה ממנו, הבנתי שיש דברים שאני לא מבין. אני מעודד את מיקי להשמיע את דעתו בעניינים כלכליים".
אפילו שאין לו רקע כלכלי.
"אף אחד מאיתנו הוא לא הקלישאה של התפקיד שלו. הוא לא המנהל האמנותי המיוסר, והוא ער לצדדים הכלכליים, ואני לא הקלישאה של המנכ"ל שמה שמעניין אותו זה כסף".
ועדיין, נכנסת למוסד תרבותי עם גירעון עמוק.
"שני מקומות העבודה הקודמים שבהם עבדתי היו בחדלות פירעון. החאן נמצא בתוכנית הבראה, עם גירעון נצבר של 3 מיליון שקלים, כשבכל שנה אנחנו מחזירים חצי מיליון מרווח תפעולי. ההכנסות העצמיות שלנו גדלות. אנחנו במצב סביר, עד שמגיע הקיצוץ הזה בחצי מיליון ממשרד התרבות, שנצטרך להתאושש ממנו איכשהו ואולי הערעור שלנו יתקבל".
מה לגבי גיוס תרומות?
"כמה שיש זה לא מספיק, והגיוס קשה יותר ויותר. אנחנו מגישים פניות לכל הקרנות, ואני נמצא במשא ומתן עם גוף כלכלי גדול כדי שייתן חסות לתיאטרון חמש-שש שנים קדימה, דבר שלא קיים בארץ. נראה איך זה יתקדם".
גם הקהל שלך מצטמצם בגלל בעיות דמוגרפיות והפיכת העיר לחרדית יותר ויותר.
"אנחנו מודעים לעובדה שצריך להגדיל את כמות הקהל מחוץ לירושלים. סביר שנמצא את הדרך להציג באופן שוטף בתל אביב, שיש בה פוטנציאל גדול".
באמצעות שכירת אולם קבוע?
"לצאת ולפתוח הצגה בתל אביב עולה המון כסף. לא דחוף לי להרוויח, אבל גם לא להפסיד עשרת אלפים דולר על הצגה. מצד שני, כל הצגה שלנו בתל אביב היא סולד-אאוט".
אז איך אתה מתכוון לפתור את זה?
"זה עדיין בבישול, אני לא יכול לדבר על זה. תל אביב היא בהחלט יעד אסטרטגי שלנו".
הקאמרי, הבימה ובית ליסין צריכים להילחץ מהתחרות הממשמשת?
"ממש לא. אני לא סופרמרקט כמוהם, שיש לו הרבה סחורה ויכול לשחק עם ההצגות כשאני משווק אותן. אנחנו כמו מפעל שעובד שלוש משמרות ביום עד הקצה. אי-אפשר למכור יותר כרטיסים, כי יש לנו רק שני אולמות - גדול וקטן. עוד מעט נגיע למצב שבו לא נוכל לספק את הסחורה, כי מנוי לא יכול לחכות חצי שנה כדי לראות הצגה. אנחנו מתחילים לבנות את האולם השלישי, וההשלכות שלו עלינו יהיו דרמטיות. הוא יאפשר לנו קפיצת מדרגה אמיתית".
הטלטלה באנסמבל הרצליה מעוררת מחשבות נוגות על תרבות גבוהה בפריפריה. זה לא מבהיל אותך?
"אופירה הניג (המנהלת האמנותית שהועזבה) ודני אלטר (מנכ"ל אנסמבל הרצליה) הם בוגרי החאן והם בשר מבשרנו, אז ודאי שזה כואב. אבל זה היה תיאטרון שנסמך כולו על העירייה. אנחנו לא נסמכים על שולחנו של גוף יחיד. יכול להיות שגם אנחנו נגיע למקום הזה, אבל נכון לעכשיו אנחנו מצליחים להיות סמן ימני של איכות בלתי מתפשרת, והקהל, בניגוד למה שקרה בהרצליה, רוצה לראות את ההצגות".
טלוויזיה מעניינת אותך?
"מאוד".
אחיך, אבי וייס, הוא מנכ"ל חדשות ערוץ 2.
"אנחנו ארבעה אחים. בעוד שבוע אני טס לבקר את אחותי הגדולה ביקב הבוטיק שלה בבריטיש קולומביה; אחי הגדול, צביקה, היה מנכ"ל בנק אדנים. כשהייתי בהד ארצי ובעיריית תל אביב עבדתי בהפקות משותפות עם הטלוויזיה, ככה שאני מכיר את התחום היטב. אפילו הפקתי את 'קיץ על החוף', תוכנית שהייתה שיתוף פעולה של רשת ושל עיריית תל אביב".
אז נמצא אותך בעתיד באחת הזכייניות?
"אני לא חושב על זה. אבי ואני מדברים המון על טלוויזיה. בכל יום אני רואה חדשות ערוץ 2, ותוך כדי עפים אס.אם.אסים. הוא עושה עבודה מופלאה".
פורסם במגזין G של עיתון גלובס בתאריך 18.8.2011
