יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

דני וייס - מנכ"ל תיאטרון החאן

בתפקידו כמפיק הראשי וכמנהל התוכניות בעיריית תל אביב היה דני וייס ממארגני העצרת שבה נרצח יצחק רבין. הוא היה חלק מהאופוריה שהייתה בסיומה, החיבוקים, הדמעות, ושלוש היריות שאפילו הוא, שהיה על גרם המדרגות עם גידי גוב, לא שמע. אחר כך ערך והפיק את עצרת הזיכרון הענקית שנערכה שבוע אחרי, עם כוורת, שלמה ארצי, יהודה פוליקר ועם עופרה חזה שהגיעה במיוחד מלונדון, ואת העצרת במלאת שנה לרצח.
בכל עצרת כזו היו מאות אלפי אנשים, כמו בעצרות של מחאת האוהלים, אבל ההבדל ביניהן, הוא אומר, גדול ולא רק בגלל סיבת ההתכנסות.

"המחאות האלה גורמות לי לשים את המקצוענות בצד", הוא אומר, "כי אני נורא פדנט והכול צריך להיות טיפ-טופ; בעיות של סאונד או דברים שלא היו צריכים להיאמר מטריפים אותי. פה, מראש, שמתי אותם בצד. חלק מהנאומים בעצרות המחאה היו עילגים בצורה מביכה, אבל זה לא משנה, זה מקסים, כי זה הדבר האמיתי, ואני מעדיף את זה על משהו מהוקצע ומשופשף".

יצאת לרחובות?

"הייתי בעצרת הראשונה, ואת העצרת שבה הופיעו שלמה ארצי וריטה ראיתי בטלוויזיה, והיא הצליחה לעבור דרך מסך הזכוכית בעוצמות שלה. אז לערוך אותה משיא לשיא, באופן מקצועי, זה לא נורא חשוב".

מה אתה רואה בירושלים?

"את אותו הדבר, רק פחות מתוקשר והיפר קולי מאשר בתל אביב ופחות סלבס, אבל אותו הדבר. הדבר האמיתי".

גם התיאטרון בתל אביב ובירושלים הוא אותו הדבר?

"כן, אבל. התיאטראות בתל אביב הם לא מקשה אחת. אין לקשור את גשר ובית ליסין. גם שלושת התיאטראות הגדולים (הקאמרי, הבימה ובית ליסין) הם לא אותו הדבר. כולם מציגים במגרש המשחקים הפתוח והפרוע של היכלי התרבות בארץ, שהוא חלק גדול מהפעילות שלהם, וגם אנחנו שם, אבל נקודת המוצא של החאן שונה בכל פרמטר".

במה?

"קודם כול בערכים. החאן רוצה לעשות את התיאטרון הכי איכותי שיש ולא הכי מסחרי שיש, וזה מה שהופך אותו למצליח - להתחפר בנישה הזאת".

שהיא למיטיבי לכת בלבד.

"'תעלולי סקפן' קיבל את פרס התיאטרון כקומדיה של השנה, וירוץ לפחות 300 פעמים, כולל 13-12 סדרות, ומאה הצגות ברחבי הארץ. ל'לילה ה-12' אי-אפשר להשיג כרטיס חצי שנה קדימה. אני טוען שלהיות איכותי בלי פשרות זה לא רק גישה אידיאולוגית אלא עסקית".

זאת אומרת שאם הקאמרי, הבימה ובית ליסין לא יהיו מסחריים, הם יוכלו להצליח באותה מידה?

"לא יודע. אני לא יו"ר ועד עובדי התיאטרון. אני מעריך את מנהלי התיאטראות בתל אביב. נועם סמל, למשל, מנהל מחזור של 100 מיליון שקלים בשנה, והוא בטח יודע מה נכון לתיאטרון שלו. אנחנו חנות בוטיק בתוך המפעלים האלה, ולכן אנחנו בונים מערכת כלכלית שתתמוך בו".

איזו מערכת?

"רזה. אנחנו עובדים עם להקה של 16 שחקנים קבועים, חלקם הם עובדי החאן כבר עשרים שנה, והמערכת כולה מאוד מהודקת, כשהמטרה היא לעשות תיאטרון ולאו דווקא קופה. שליש מההכנסות של החאן, שעומדות על 17 מיליון, הן הכנסות פרטיות, ושני שלישים באים מתמיכות. עכשיו איבדנו יותר מחצי מיליון תמיכה ממשרד החינוך, בגלל בעיה טכנית, שמכניסה אותנו לבעיה לא פשוטה".

ומשרד התרבות עוד מקצץ בתמיכות?

"מה שיש לא מספיק, ואני מנסה להימנע מקלישאות ומבכי קבוע, שאני לא חושב שאני צריך לנקוט אותו. וזה מה שגורם לנו להיות רזים. כל החלטה אמנותית עובדת את הפילטר שלי. מיקי גורביץ', המנהל האמנותי, ואני מדברים לפחות שש פעמים ביום, ומרבית השיחות שלנו הן על זה. בכל מה שקשור להחלטות האמנותיות, המנהל האמנותי הוא מבחינתי עריץ נאור".

הסבר.

"נכנסתי לסיטואציה עם מנהל אמנותי דומיננטי ומוערך, ולדעת מי שמבין בתיאטרון הוא אחד מאנשי התיאטרון הגדולים בארץ. אנחנו מנסים לנהל תיאטרון במודל זוגי כמו בקאמרי (המנכ"ל נועם סמל והמנהל האמנותי עמרי ניצן), ועושה רושם שזה עובד טוב. על ההתחלה החלטנו שאנחנו כל הזמן מדברים ולא מגדלים אולקוסים בבטן. הוא אדם מקשיב, אבל מחליט בתחום שלו ומקבל ממני גיבוי. זו לא צריכה להיות דמוקרטיה".

אבל אין מצב שתגיד לו, תראה, זה לא ימכור?

"יש דברים שאני יודע מראש שלא ימכרו, ולא הכול צריך למכור. אני קורא את כל המחזות, ובהחלט מביע את דעתי. כשקראתי את 'מולי סוויני' לא הבנתי איך עושים מזה תיאטרון. מיקי אמר לי, חכה ותראה. וכשראיתי מה ג'טה מונטה עשתה ממנו, הבנתי שיש דברים שאני לא מבין. אני מעודד את מיקי להשמיע את דעתו בעניינים כלכליים".

אפילו שאין לו רקע כלכלי.

"אף אחד מאיתנו הוא לא הקלישאה של התפקיד שלו. הוא לא המנהל האמנותי המיוסר, והוא ער לצדדים הכלכליים, ואני לא הקלישאה של המנכ"ל שמה שמעניין אותו זה כסף".

ועדיין, נכנסת למוסד תרבותי עם גירעון עמוק.

"שני מקומות העבודה הקודמים שבהם עבדתי היו בחדלות פירעון. החאן נמצא בתוכנית הבראה, עם גירעון נצבר של 3 מיליון שקלים, כשבכל שנה אנחנו מחזירים חצי מיליון מרווח תפעולי. ההכנסות העצמיות שלנו גדלות. אנחנו במצב סביר, עד שמגיע הקיצוץ הזה בחצי מיליון ממשרד התרבות, שנצטרך להתאושש ממנו איכשהו ואולי הערעור שלנו יתקבל".

מה לגבי גיוס תרומות?

"כמה שיש זה לא מספיק, והגיוס קשה יותר ויותר. אנחנו מגישים פניות לכל הקרנות, ואני נמצא במשא ומתן עם גוף כלכלי גדול כדי שייתן חסות לתיאטרון חמש-שש שנים קדימה, דבר שלא קיים בארץ. נראה איך זה יתקדם".

גם הקהל שלך מצטמצם בגלל בעיות דמוגרפיות והפיכת העיר לחרדית יותר ויותר.

"אנחנו מודעים לעובדה שצריך להגדיל את כמות הקהל מחוץ לירושלים. סביר שנמצא את הדרך להציג באופן שוטף בתל אביב, שיש בה פוטנציאל גדול".

באמצעות שכירת אולם קבוע?

"לצאת ולפתוח הצגה בתל אביב עולה המון כסף. לא דחוף לי להרוויח, אבל גם לא להפסיד עשרת אלפים דולר על הצגה. מצד שני, כל הצגה שלנו בתל אביב היא סולד-אאוט".

אז איך אתה מתכוון לפתור את זה?

"זה עדיין בבישול, אני לא יכול לדבר על זה. תל אביב היא בהחלט יעד אסטרטגי שלנו".

הקאמרי, הבימה ובית ליסין צריכים להילחץ מהתחרות הממשמשת?

"ממש לא. אני לא סופרמרקט כמוהם, שיש לו הרבה סחורה ויכול לשחק עם ההצגות כשאני משווק אותן. אנחנו כמו מפעל שעובד שלוש משמרות ביום עד הקצה. אי-אפשר למכור יותר כרטיסים, כי יש לנו רק שני אולמות - גדול וקטן. עוד מעט נגיע למצב שבו לא נוכל לספק את הסחורה, כי מנוי לא יכול לחכות חצי שנה כדי לראות הצגה. אנחנו מתחילים לבנות את האולם השלישי, וההשלכות שלו עלינו יהיו דרמטיות. הוא יאפשר לנו קפיצת מדרגה אמיתית".

הטלטלה באנסמבל הרצליה מעוררת מחשבות נוגות על תרבות גבוהה בפריפריה. זה לא מבהיל אותך?

"אופירה הניג (המנהלת האמנותית שהועזבה) ודני אלטר (מנכ"ל אנסמבל הרצליה) הם בוגרי החאן והם בשר מבשרנו, אז ודאי שזה כואב. אבל זה היה תיאטרון שנסמך כולו על העירייה. אנחנו לא נסמכים על שולחנו של גוף יחיד. יכול להיות שגם אנחנו נגיע למקום הזה, אבל נכון לעכשיו אנחנו מצליחים להיות סמן ימני של איכות בלתי מתפשרת, והקהל, בניגוד למה שקרה בהרצליה, רוצה לראות את ההצגות".

טלוויזיה מעניינת אותך?

"מאוד".

אחיך, אבי וייס, הוא מנכ"ל חדשות ערוץ 2.

"אנחנו ארבעה אחים. בעוד שבוע אני טס לבקר את אחותי הגדולה ביקב הבוטיק שלה בבריטיש קולומביה; אחי הגדול, צביקה, היה מנכ"ל בנק אדנים. כשהייתי בהד ארצי ובעיריית תל אביב עבדתי בהפקות משותפות עם הטלוויזיה, ככה שאני מכיר את התחום היטב. אפילו הפקתי את 'קיץ על החוף', תוכנית שהייתה שיתוף פעולה של רשת ושל עיריית תל אביב".

אז נמצא אותך בעתיד באחת הזכייניות?

"אני לא חושב על זה. אבי ואני מדברים המון על טלוויזיה. בכל יום אני רואה חדשות ערוץ 2, ותוך כדי עפים אס.אם.אסים. הוא עושה עבודה מופלאה".


פורסם במגזין G של עיתון גלובס בתאריך 18.8.2011

שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

איך פתאום, מתוך המציאות, בוקע המשחק - חזרות למחזה "המשתה" / מאת עמוס ינון

גבר, אישה, שתי כוסות יין, שני ספרים, שני שולחנות נפרדים, בית קפה.
מלצר גבוה נכנס ומביא איתו שתי צלחות שעליהן אותה המנה, פלח אבטיח גדול לא פרוס. המלצר יוצא בדיוק כשהגבר והאישה מגלים שאין סכין ומזלג ליד האבטיח. הגבר קם לחפש את המלצר, אבל הוא נעלם.
הגבר חוזר לשבת, נבוך.
האישה עושה את הצעד הראשון, אנחנו רואים את האצבע הבודדת שהיא שולחת אל האדום הבוהק של האבטיח, ובוצעת ממנו חתיכה.

הגבר שלא מסיר ממנה עכשיו את מבטו, מחקה אותה, ולא רואה בכלל את מיץ האבטיחים שנוזל עכשיו על המפה ועל החולצה. פלח האבטיח גדול, וככל שהוא הולך ומצטמצם בשתי פינות החלל, האצבעות הולכות ונכתמות, הבעות פנים אחרות, בהתחלה מחויכות אחר כך צוחקות ולבסוף דרוכות, הולכות ומשתחררות. הגם שכמעט עד שהמנה מתחסלת, לא הגבר ולא האישה קמים ממקומם, הקונטרסט בין חוסר המגע שהיה עד כה בין שני הזרים, שולחנות בית הקפה המכוסים מפה לבנה, והאצבעות, הפיות ,שני הפלחים האדומים, והמבטים הלוכדים והלכודים משני הצדדים, מעלים גם את הדריכות שלי מרגע לרגע, כמו בסיבוב איטי של כפתור חשמלי.

לבסוף החושך יורד, ומחיאות כפיים נשמעות. כשהאור עולה, ויואב וכרמית מחפשים איזה סמרטוט כדי לנקות את החולצות המוכתמות שלהם, אומר מיקי גורביץ' "סצנה יפה, אבל ההצגה תעלה בדצמבר".

אני בחדר החזרות של החאן, מרגיש קצת כמו אחד מארבעת ההיפים בסרט "שיער" שהסתננו למסיבה של האצולה הגבוהה, תחילת יולי, ותחילת העבודה היומיומית על הצגה, שתעלה, כמו שכבר הבנתם, בעיצומו של החורף.

התחלנו, שנים עשר שחקני הקאסט, ולצידם - מיקי, נועם פלג (עוזר הבמאי) יוני רכטר (המלחין של ההצגה) ואני הקטן,לפני כחודש בקריאה מסביב לשולחן של הדיאלוג האפלטוני "המשתה", שבו יושבת (או יותר נכון, מסבה) חבורה מכובדת וקצת מצחיקה של יוונים, ששותים במידה ונושאים נאומי הלל לאל ארוס. את הקריאה הנחתה פרופ' מרגלית פינקלברג, שתרגמה לאחרונה מחדש את הטקסט מיוונית.

כעת השולחנות מקופלים, ומיקי, הבמאי, מבקש מהשחקנים לא לחבר נאומים, אלא להביא סצנות על ארוס, על תשוקה, על חלומות, ואולי בעצם על כל מה שהוא, בעיניהם או בשבילם, כוח תשתיתי שיכול להניע את החיים ולהגביר את תחושת החיים.

אני אולי לא יודע להגיד מהו בדיוק הכוח הזה אצלי, אבל אני יודע שכאן, בחדר הזה המלא בחפצים, אביזרים ומלבושים שילדים, למשל, היו שמחים מאוד או מבועתים מאוד לגלות, הכוח הזה מתגבר. אחד מהאביזרים הוא לבנה בודדת של בנין. דרכה אני מגלה, כמה ימים לפני סצנת האבטיחים, מה זה אומר שיש לך אבן על הלב.

מי שמלמדת אותי היא עירית, שעומדת בכניסה למה שנראה כבית משוגעים כשבידה הימנית מזוודה ובידה השמאלית לבנה, שהיא מחזיקה צמוד לחזה. היא חולפת על פני האחים והחולים, מגיעה לשולחן הרופא, ומבקשת להיקלט. הרופא, אחרי בירור קצר, מסרב, והיא נישאת בכוח על ידי שני האחים אל היציאה. אני שם לב לכפיפות הקלה שהאבן גוזרת, לקושי לחפש במזוודה את הניירת שהרופא מבקש, כי האבן לא מושמת בצד אפילו לרגע, אבל גם לעוצמה שיש באשה הנושאת סמוך ללב אבן גדולה, לבנה, שהופכת, בשל הדבקות בה, להיות כמעט חלק ממנה.
אני מבין שלתיאטרון יש דרכים משלו לתת לממשות לבקוע מתוך המטאפורה.

במעגל שיש בסוף יום החזרות, מדברים על התשוקה להשתגע, ומיקי שואל האם אפשר להשתגע במקום שבו האישה עם הלבנה ביקשה להיקלט. עירית אומרת ששם יש את הלגיטימציה. השיחה על הסצנה היא דוגמא לאחד ההבדלים המכריעים בין הבמה לחדר החזרות– התנועה האינטנסיבית בין המשחק עצמו, לבין הניסיון להבין את הכוונה וההטעמות שיש במילים ובתנועות, תנועה שנוכחותה גדלה מאוד, משעה שמתחילים לעבוד על סצנות כתובות, שמיקי מביא לחדר, בזמן אמיתי, מהרגע שהוא מסיים לכתוב אותן. (איתמר, צעיר השחקנים בקאסט, תיאר את התנועה הזאת מבחינתו כ"ניסיון לדובב את הסאבטקסט של מיקי".)

באחת מהסצנות (שגורלה הסופי עוד לא ברור כיוון שהמחזה משתנה כל הזמן ועיצובו הוא חלק מהחזרות עצמן) חבורת שחקנים מנסה לעזור לאחד ממייסדי הלהקה, אבי פניני (שמגולם בידי אבי פניני), להיכנס לתפקיד שהוא שיחק לפני שנים ושרגע קודם הוא נלחם כדי לקבל – בחור בן שלושים שהוזעק לעזור לחבר הילדות שלו, אריאל, ששוכב כבר שלושה ימים במיטת הוריו, ולא מוכן לצאת ממנה.

ליד פניני עומד כיני, שחקן אחר, עם הטקסט של המחזה, ומראה לפניני את השורה שבה לא הצליח להיזכר. פניני בוהה בדף אבל לא קולט את המילים. כיני מקריא לפניני את השורה, "כמה זמן הוא כבר ככה?", שאלה שמופנית לארוסה של אריאל, תמרה, שעומדת בצד השני של המיטה. כיני מקריא את השורה לפניני כדי שפניני ייזכר במילים, ולכן האינטונציה שלו היא כשל מי שמקריא לבת הזוג שלו כותרת מהעיתון בארוחת הבוקר, אבל מרגע שהשורה הוקראה, כאילו אי-שם מישהו לחץ על מתג נסתר, והשחקנית שמגלמת את הארוסה, נכנסת לגמרי למשחק, ועונה לפניני עם כל החיוניות וההתכוונות את התשובה "כמה חודשים, אבל השבוע המצב החמיר. למיטה הוא נכנס לפני שלושה ימים".

הסצנה הזאת מיוחדת בעיני לא רק בגלל הכאב של אדם שעומד על סף הזקנה ונאחז בנעוריו, אלא גם בשל הרגע שבו מתוך המציאות של הכאב הזה, בוקע המשחק. המעבר אל המשחק מתוך המציאות ואל המציאות מתוך המשחק, הוא אולי אחד הדברים שמייחדים את התיאטרון שבו בסוף ההצגה, מוחאים כפיים לשחקנים שיוצאים מאחורי הקלעים לבמה, הפעם בתפקיד עצמם. זאת אולי אחת הסיבות שבשלן אני כל כך אוהב את הרגע של ההשתחוויה, וזאת גם אחת הסיבות שבשלן אני שמח כל כך להימצא בחדר החזרות של החאן.

עמוס ינון, מתלווה לחזרות, מורה לפילוסופיה

סצנת האבטיחים: כרמית מסילתי קפלן, יואב היימן, אריאל וולף

סצנת הלבנה: עירית פשטן, ארז שפריר, אורית גל, איתי זבולון, ניר רון, יואב היימן

הסצנה ליד המיטה: אבי פניני, יהויכין פרידלנדר, תמר אלקן, אריאל וולף


שווה קריאה חדש-הוט Del.icio.us DiggIt!