יש הנוהגים לגשת אלי אחרי הצגה ולשאול בבדיחות הדעת: "אז עכשיו את רואה אותי?!" ואני תמיד תוהה מדוע. אולי מפני שאני, בשונה ממה שנדמה להם ומה שידוע להם על דמותה של מולי סוויני, אינני משחקת "עיוורת". ואיך אוכל?!
בפתח המחזה כתב המחזאי כי דמותה של מולי תשוחק "ללא מקל הליכה, ללא משקפיים כהים.." וכיו"ב. אולי כדי לכוון את ה"מוליות" לעתיד לחפש מהו העיוורון בו עוסק המחזה ומהו עיוורון בכלל ואיך אנו הרואים נוטים להבינו, אם בכלל.
העיוורון במחזה איננו כי אם העיוורון של כולנו, החולי החברתי שלנו: חוסר היכולת להתבונן זה בזה, לראות זה את זה בשל היותנו שקועים ומשוקעים בעצמנו ובצורך שלנו לשנות את העולם, לכבוש, להצטיין. מולי סוויני העיוורת איננה ייצוג העיוורון במחזה כי אם הראייה שכן היא היחידה ש"רואה" מי נמצא מולה, שמקשיבה לסביבתה, שנמצאת בזמן הווה ולא אחוזה כל העת בריצה לקראת היעד הבא.
הסיפור של מולי נחשף דרך זיכרונה: ילדותה בצל אביה, נישואיה לפרנק, ההיכרות עם ד"ר רייס וכדומה. בניגוד לד"ר רייס ופרנק אשר מספרים את סיפורם מנקודת זמן מסוימת לאחר האירועים, מולי נמצאת במרחב אחר. בספירה אחרת.
הזיכרון, כמו כמוסת זמן, חסרת זמן. דרכו גיליתי את מולי, את מולי שאני. הסיפור של מולי, שלי, הוא סיפור של זיכרונות הצצים ועולים ונשלפים החוצה על ידי המילים, על ידי הרצון לשתף, שלא להישאר לבד.
אינני עיוורת, אני נזכרת: נמצאת בזמן ששמו "זיכרון". אני מתבוננת בזיכרונות, מריחה, שומעת, נוגעת. ההיזכרות דורשת ריכוז מיוחד וקשב מיוחד להלך המחשבה הפנימי, לרגש. והסיפור נטווה לאיטו, כאילו מעצמו. אבל אינני מנותקת. בזמן הזיכרון המסופר אני קשובה לכל התרחשות, לנשימות שבחוץ - האם יצליחו לראות אותי מבעד לזיכרונות, לתמונות, לאירועים. או בניסוחה של מולי כשהיא מתפרצת בריקוד סוער ב "מסיבה" שלקראת הניתוח: "עכשיו תראו אותי. רק תראו אותי!" האם אכן רואים אותי?!
אורית גל, שחקנית
מגלמת את דמותה של מולי בהצגה "מולי סוויני" בתיאטרון החאן
