"הזהו אדם?" מחשבות - מאת מור פרנק

אנחנו עומדים באולם הקטן של תיאטרון החאן.

ניר, השחקן, עומד על הבמה, וקורא בקול את העיבוד הראשוני שכתבתי על פי ספרו של פרימו לוי - "הזהו אדם?".

"זה יותר מידי" אני אומרת לו "אולי תשב?".

הוא מתיישב בכסא על הבמה, וקורא. "לא, זה עדיין יותר מידי, אולי תרד מהבמה בכלל?".

הוא יורד וממשיך לקרוא. כן, זהו, עכשיו אני יכולה לשמוע מה הוא אומר, עכשיו אני יכולה להקשיב, לדמיין, להאמין, לא להאמין - עכשיו יש מקום לסיפורו של פרימו לוי - אצלי במוח, בבטן, במקום על הבמה.
זה היה רגע של תובנה: אנחנו לא יכולים להציג את פרימו לוי על הבמה. קשה עד בלתי אפשרי: איך אפשר להציג את הדבר הבלתי נתפש הזה, ששמו שואה?
והרי את המילים עצמן קשה לפעמים להגיד. והתובנה הזו נוצר הפארדוקס שמניע את ההצגה: איך להציג את מה שאי אפשר להציג? איך לספר את מה שאי אפשר לשמוע? איך להפיח חיים וגוף במה שלא נותר בו חיים וגוף?

מור פרנק - עיבוד ובימוי המחזה "הזהו אדם?"